פלפל אנגלי

למעשה הוא בכלל לא אנגלי, שבטי המאיה נהגו לשמר בו גופות והסינים טוענים שיש לו מאה טעמים. בנוסף, הוא לא ממש פלפל 
כשמריחים לראשונה את הגרגרים השחורים לא ברור בדיוק איזה ריח הם מזכירים יותר. האם זה ציפורן? קינמון? או פלפל שחור? אולי אפילו תמצאו רמז למוסקט? כל התשובות נכונות.
הפלפל אנגלי המוכר גם כאולספייס, מתייחס לגרגרים המיובשים שהוסרו מעץ ירוק-עד. אותו עץ מתנשא לגובה של 9 מטרים, והגרגרים שלו מוסרים כשהגיעו לגודלם הסופי אך עדיין לא הבשילו. אם יניחו להם להבשיל על העץ הם יאבדו את הארומה שלהם לחלוטין.
מקורו של הצמח בג'מאיקה, במקסיקו ובהונדורס (טווח קו הרוחב של מרכז אמריקה והקריבים). והתבלין עצמו התגלה על ידי משלחת קולומבוס וזכה לשם "פלפל" בשל הדמיון של גרגריו השחורים לפלפל השחור הקטנים יותר. 
שמו הרווח: "פלפל אנגלי", נובע מהפופולאריות שלו בבישול האנגלי. התבלין הפך פופולארי באי הבריטי כאשר הגיע עם תושבי הקולוניות הבריטיות מאמריקה המרכזית, כדוגמת ג'מייקה. מכאן קל להבין את שמו האנגלי של התבלין, המכונה: jamaica Pepper. בספרדית ובאיטלקית הוא מכונה Pimento כתוצאה מהבלבול בינו לבין גרגרי הפלפל השחור. בסינית הוא מכונה:"פלפל מאת הטעמים"
במטבח האנגלי הפלפל האנגלי רווח מאוד. במטבח האירופאי בכלל והאמריקאי מוסיפים אותו למאפים ולקינוחים. ברוטב הקארי של צפון הודו הוא מרכיב חובה. גם במטבח הערבי מרבים להשתמש בפלפל אנגלי אם כי טחון ולא בגרגרים שלמים. ברוב המקרים הוא חלק ממרכיבי תערובת תבלינים כמו "בהרת".
בתעשיית המזון משתמשים בגרגרים לתעשיית הנקניקים וסלטים כבושים. הוא משמש לתעשיית הקטשופ ושימורי בשר, שם בנוסף על הגרגירים משתמשים לשימורי הבשר גם בעלים הטריים שלו.